האם אתה מסוגל לסכן את ההצלחה שלך 

פחד מכישלון גורם לרבים מאיתנו לוותר על המסע להצלחה עוד בטרם החל.
הרצון להגשים את משאלות לבנו גדול, אך הפחד לחיות לשם כך באי וודאות ולברוא מציאויות יש מאין עוצרים אותנו מלהעז לנסות. המפחדים מכישלון לא יעזו לגייס את כוחותיהם הטמונים בהם על מנת לעשות את הצעד הראשון. אנשים שהפחד שולט בהם לא יודעים שבכלל טמונים בהם כוחות כאלו. יש להם מטמון אך הם לא ייצאו לחפש אותו, ולכן המטמון נשאר טמון, חבוי, מוחבא. ועד שלא מתעורר הצורך או הרצון, הם לא עושים את הצעד הראשון המהסס וחסר הידיעה. הם מעדיפים להמשיך במקום הנוח, המוכר, החמים והטוב.
כשאר מסיבה מסוימת נאלץ אדם עם התחלה חדשה בחייו, הוא יוצא לדרך ארוכה ומאתגרת, שמחייבת אותו להתמודד גם עם הפחדים העמוקים שבנפשו.
הטריוויאלי הוא להיאבק בפחד, לנסות לחסל אותו, למחוק אותו, לא להשאיר אף זכר. חלקנו נלחמים בו. חלקנו מנסים להתיידד עימו. עורכים איתו הכרות, מנסים להבין את מניעיו, אולי הוא בעצם כמו הסיפור על היפה והחיה. בו החיה נראית אומנם מפחידה ומאיימת, אך כשמכירים אותה מבפנים מגלים אישיות רכה מאוד, המחפשת חום ואהבה, כמו כולנו.
כשהפחד הופך לידיד, למישהו שאנו יכולים לסמוך עליו, ידיד שניתן ללכת עימו יד ביד זה לצד זה, הוא יוצר בנו דחף. דחף להצליח. ואז השמים הם הגבול, נוצרים שטחי מרעה ירוקים, גדולים, רחבי אופק. לא ברור לנו איך לא ראינו אותם קודם. ידידנו הפחד מספר לנו שהוא היה מסך. מסך אטום. כי הפחד הוא אטום. והדחף הוא שקוף. וההצלחה? ההצלחה היא בראש הפסגה. כולם רוצים להגיע לשם, בהצלחה. כולם רוצים לצלוח לפסגה, להריח את האוויר הצלול, להשתכר מהניחוח המתוק, לשים יד במקום הנשגב ההוא. כאשר מגיע אדם לפסגה, הוא מאושר, כולם מדברים עליו,הוא מצליחן מוכשר ואהוב.
אבל פסגה מתוקף היותה פסגה היא צרה מאוד. קשה לשמור שלא ליפול שם. הוא צריך להשגיח, להיות ערני. ואז הוא מוצא את עצמן שומר. שומר על הפסגה שלו, שומר שלא להירדם בשמירה. והוא לא יכול להציב שומרים במקומו, כי הם עלולים להפקיע ממנו את ההצלחה הוא גאה בה. אז הוא מחדש, עוד הצלחות, דומות יותר, דומות פחות. הצליח קודם, ברור שיצליח גם עכשיו.
אבל עכשיו נוספו קשיים שלא היו קודם, מסתבר שהפסגה צפופה. חשבת שהיא דלילה, אבל מסתבר שהרבה אחרים חשבו כך כמוהו, ועכשיו היא גדושה, דחוסה, מלאה, סמיכה. מסתבר שיש פסגה נוספת, גבוהה יותר מאתגרת, מרוחקת יותר. הוא חש שהוא יכול לעשות יותר, לתת יותר, לקבל יותר, אבל בפסגה אין מרחב לעשייה שכזו, וכך חוזר האדם ונאבק על מקומו. הפסגה הפכה לפסג לעוקץ. היא עוקצת. והוא ממשיך להיאבק, הרי לא יוותר עכשיו עליה, לא עכשיו. לא אחרי שהשיג אותה בעמל רב כל כך..היה צריך להלחם בפחד, נלחם בכבוד, ניצח אותו. ועכשיו הוא נלחם בהצלחה.
ואז נזכר האדם שאת הפחד הפך לידיד, הוא מנסה להתיידד גם עם ההצלחה. אבל היא לא מעוניינת. היא יהירה, היא הרי הפסגה, כולם שואפים אליה, כולם רוצים אותה. היא מבוקשת, היא לא זקוקה לידידים.
ואז מציץ לו ידידו הוותיק הפחד, הוא מחייך , הרי מדובר בידידים נכון? אבל האדם טורק לו את הדלת, הוא לא מעוניין בידיד המפוקפק הזה. מה הוא חושב לו? אנו ידידי עבר, מה הוא מופיע לו שוב? אני כבר טיפסתי לצמרת.
והפחד מעז לשאול - האם אתה מוכן לסכן את ההצלחה שלך? האם אתה מוכן להאמיר לשיא חדש? לפסגה חדשה? לקצה גבוה יותר של רום ההר? אז אתה עונה שנראה לך שכן אבל...
אבל מה? שואל הפחד. ואתה עונה ואם לא אצליח הפעם? ואם אפול בדרך? ואולי זה בכלל לא הזמן. שאלה זו מעמידה את החברות שלך עם הפחד בסימן שאלה. אם זו חברות שווא, הרי שתמשיך להלחם בזירה הצפופה של פסגת ההצלחות.
אם החברות היא כנה ואמיצה, אתה תהיה מוכן לסכן את ההצלחה ולהפוך את הסיכון לנכס. אתה מוכן למצוא בך את האומץ להתמודד עם סיכון ההצלחה, האומץ להתיידד עם סיכון ההצלחה. האומץ להאמין בעצמך.